במהלך שנת הלימודים שחלפה, אפשרתי לשלושה מתלמידי להתנסות בכתיבה בדועט.
תלמיד א: תלמיד בכתה ג', עם קושי ניכר בכתיבה וקריאה בשפת האם, עברית. במפגשינו הראשון, אפשרתי לו להתנסות באחיזה וכתיבה בדואט. הילד מאד התלהב מעצם הרעיון של אחיזה בשתי ידיים כמו גם מהרעיון החדש. שלא כבעבר, התלמיד גילה רצון לשוב ולכתוב בעזרת הדואט. בסיום המפגש, הילד עזב כשבאמתחתו שלושה גיליונות מלאים באותיות צבעוניות והמון שמחה וגאווה על הישג חדש בחייו.
אולי אין צורך לספר על הבאות, אבל הישגיו בתחום כתיבת האותיות, הגהתן והיכולת שגילה בצירוף האותיות למלים היו מעבר למצופה וזאת, בהתחשב בהיסטוריית הכשלונות שתלמיד זה חווה בשנים קודמות,
הורי הילד כמו גם, הצוות החינוכי, הופתעו לטובה עקב השינוי המהיר. כאן המקום לציין שלאחרשלושה מפגשים, הילד היה מסוגל לכתוב במחברתו כפי שלא היה מסוגל לפני כן.
תלמיד ב: תלמיד בכתה ב' מהמגזר הערבי, הגיע אלי ללא שום ידע מוקדם בעברית ועם ידע מאד מצומצם באנגלית (ידע לכתוב את שמו בלבד, מתוך חיקוי).
גם כאן, השימוש בדואט קצר הצלחה, ועורר פליאה אצל ההורים.
כמורה ותיקה, בתחום הוראת שפות, זכיתי לחוויה חדשה ומחדשת. הגישה אל אתגר הקניית מיומנויות כתיבה בהחלט קיבל מימד שונה. בתחום ההוראה, עד כמה שידוע, קיימת חשיבה ואפילו תובנה ששימוש בשני צידי המוח הוא חיוני להצלחה של כל מני פעילויות. אבל בתחום הכתיבה, אפילו מומחים בתחום, המשיכו לצדד בחשיבות עידוד הכתיבה בצד הדומיננטי של הלומד. עד למפגש שלי עם ה"דועט", לא היה לי את הידע, התובנה והכלי שיאפשר ריכוז של כל החושים בו זמנית בזמן כתיבה.
המפגש הראשון שלי עם דורין ליד דוכן העגבניות, שינה את חיי המקצועיים. לאחר מספר התנסויות והצלחות, ברור לי באופן מוחלט, שרצוי שכל ילד ישתמש בדועט, כעיפרון ראשון.
